אחוות מלכים

המניע המתקבל על הדעת לשני מקרים אלה של חנינה הוא הזדהות מעמדית שחשו שאול ואחאב עם 'עמיתיהם'. בקרב עמי קדם (וגם בתקופות רבות אחר-כך) נתפס מעמדו של המלך כשונה מהותית ממעמדו של אדם פשוט, וממילא נתקבלה הדעה כי החוקים החלים על האזרחים אינם תופסים ביחס למלך. תפיסה מעמדית זו יצרה מעין ברית בלתי כתובה בין מלכי האומות, שאינם הורגים זה את זה. אף בשעה ששיסו את עמיהם אלו באלו, ידעו המלכים במקרים רבים כי אפשר ואליהם לא תיגע הרעה. תפיסה זו ביחס למעמד המלך פוסלת התורה באומרה: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז, כ).
'אחוות מלכים' זו בולטת ביותר בדבריו של אחאב:  "הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!" (לב)
מניין 'אחווה' זו בין השניים? הרי אינם בני אב אחד ולא בני אם אחת, ואף לא בני עם אחד! אף היחסים הקודמים ביניהם, אינם מצדיקים כינוי זה ביחס לבן-הדד. כוונת אחאב כאן היא: 'שנינו בני מעמד אחד, 'אחים' אנו בהיות שנינו מלכים'. ודאי החמיאה לו לאחאב ההזדמנות לחון את בן-הדד, מלכהּ של ארם החזקה והגדולה מישראל, ולראות בו את 'אחיו' למעמד. 'אחווה' זו גברה על איבת העמים הנלחמים והיא שהניעה את אחאב להעניק למלך ארם יחס שונה לגמרי מזה שזכו לו אזרחיו המומתים. זוהי אפוא הסיבה לשמחתו של אחאב על כי 'חי אחיו עמו', וזהו פשר העלאתו למרכבה והברית שכרת עמו.
כמה אירוני הדבר, כי בן-הדד עצמו לא התרשם כלל מאחוות המלכים שהפגין כלפיו אחאב, ובשעה שעלה אחאב למלחמה נגד ארם ברמות גלעד (שאותה לא השיב בן-הדד לישראל כפי שנתחייב עתה), פקד בן-הדד על שרי צבאו (כ"ב, לא): "לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל,  כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ"!

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך 

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון