השבועה הרביעית

ושוב נפגשים הדוד והרעיה. אם בפגישה הראשונה היה הדוד היוזם; ובפגישה השניה הייתה הרעיה היוזמת; ובפעם השלישית לא נפגשו כלל, והרעיה הצהירה על נאמנותה אל מול רעותיה; עכשיו גם הדוד וגם הרעיה יוזמים את הקשר שביניהם. הפגישה הפעם היא כמו שילוב של הפגישה הראשונה והשנייה:

"אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבזו לי.

אנהגך, אביאך אל בית אמי תלמדני...

שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני" (א-ג)

הביטוי "אביאך אל בית אמי תלמדני"; לקוח מן הפגישה השנייה, שם נאמר "עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (ג', ד). ומן הפגישה הראשונה מועתק התיאור בשלמותו: "שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני" (ב', ו). הרעיה היא שהביאה את הדוד אל בית אמה, והוא הוא המחבקה, שניהם יוזמים; והרעיה בטוחה באהבתה: בטוחה היא בעצמה, ובטוחה היא בדודה. והיא מכריזה:

"השבעתי אתכם בנות ירושלים

מה תעירו ומה תעוררו את האהבה

עד שתחפץ" (ד)

גם השבועה כאן שונה משתי השבועות הראשונות. קודם הצהירה הרעיה: "אם תעירו" - וכוונתה הייתה: שלא תעירו. ועכשיו היא בטוחה בעצמה והיא מתריסה כלפי אויביה:

"מה תעירו ומה תעוררו" -

כי לא יועיל לכם! (רש"י).

בשבועה הרביעית הרעיה ודודה הגיעו לאמון ובטחון באהבתם. השבועה אינה כדי לחזק את האהבה, אלא כדי להתריס בפני האויבים: מה תנסו להפר את אהבתנו, היא לא תועיל לכם!

לקריאת הפוסטים על השבועה הראשונה, השבועה השניה והשבועה השלישית

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת