שנאה ותפילה זכה

מענות איוב במחזור השני מזעזעים מאד, כל אחד בנקודה אחרת. במחזור הראשון הסתיימו שלושת מענות איוב בפנייה ישירה אל הא-לוה, בעוצמה של ביטחון עצמי בצדקתו, מתוך אמת ויושר מוחלטים; אולם בסוף המענה השלישי חזר איוב אל הייאוש העמוק (י"ד, יט) – "וְתְקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ".

אחרי הייאוש, ואחרי שאליפז העביר את מוקד הדיון מ'צדיק ורע לו' אל 'רשע וטוב לו', איוב מתקשה מאד לפנות שוב לא-לוה בפנייה ישירה. הוא אמנם מנסה לרגע (פנייה ישירה בחצאי פסוקים; ט"ז, ז-ח; י"ז, ג-ד) – "הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי (=מה שהיה לי) – וַתִּקְמְטֵנִי, לְעֵד הָיָה", אך מיד נופל, וחוזר ללשון נסתר; עצם הניסיון הכושל מ-ז-ע-ז-ע – אילולא ניסה היינו אולי מבינים את אובדן התקווה, אבל כשאנו רואים את איוב מנסה להתרומם לשיאים שבמחזור הראשון ונופל, אי אפשר להכיל – איוב מאבד את היכולת של דיבור ישיר.

במקום פנייה ישירה, ואל מול קירות הזעם המשדרים לאיוב שנאה, כאילו הסגיר אותו הא-ל לידי השטן (ט"ז, ט-יא) – "אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי... יַסְגִּירֵנִי אֵ-ל אֶל עֲוִיל", אנו שומעים זעקת תפילה מדהימה (ט"ז, יז-יט) – "עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי, וּתְפִלָּתִי זַכָּה... אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי... גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי, וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים" – כי באמת הוא בטוח שהא-ל בשמים יודע את צדקתו, ואם רק יסיר את החיץ השטני, תתגלה האמת – ותוך כדי תפילה נואשת, גם כופר איוב לחלוטין בפרשנות אליפז לחרדותיו בימי שלוותו והצלחתו, כאילו "שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי, וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה" (ט"ז, יב).

ועוד הפתעה – איוב מתחנן שהצדק יתגלה מהר, בטרם ימות, שהרֵעים יעידו לטובתו במקום להצטרף לשלוחי האויב (השטן?!) המכים בו, ובשמים יעידו עליו והא-לוה בעצמו יגאל אותו גם מייסורי הגוף שהביא עליו, וגם מהאשמות הרֵעים, שפוצעות את נפשו.

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת, מְנַחֲמֵי עָמָל (=שקר) כֻּלְּכֶם!
הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ, אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ [אליפז] כִּי תַעֲנֶה [דברי הבל]?
גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה, לוּ  (הייתם במצבי=) יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי;
אַחְבִּירָה (=אֶשתַפֵּך) עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים, וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי;
אֲאַמִּצְכֶם [דברי חיזוק] בְּמוֹ פִי, וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ (=יציל) [כביכול] –
[אבל אני] אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ (=יִמָנַע) כְּאֵבִי,
וְאַחְדְּלָה (=ואם אשתוק), מַה [מסבלי] מִּנִּי (=ממני) יַהֲלֹךְ?!

אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי [א-לוה] –
הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי!
וַתִּקְמְטֵנִי! – לְעֵד הָיָה (=כולם רואים),
וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי (=גופי הכָּחוּש), בְּפָנַי יַעֲנֶה –
[חוזר אל האויב המכה בו =השטן?!]
[ב]אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי, חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו,
צָרִי (=אויבי) יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי [בשנאה] –
[ואז] פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם [הרֵעים], בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי,
יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן (=יתנפלו בהאשמות);
יַסְגִּירֵנִי אֵ-ל אֶל עֲוִיל (=רשע, שטן?!), וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי (=יפילני).

שָׁלֵו הָיִיתִי [לפני כן] –  וַיְפַרְפְּרֵנִי (=פּוֹרֵר אותי),
וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי (=שבר אותי), וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה [להתעללות] –
יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו (=שליחיו הרבים),

יְפַלַּח (=יְבַקַע) כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמֹל, יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי (=מיצֵי קֵיבתי) –
יִפְרְצֵנִי(=יַחתוך בי) פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ, יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר.

שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי (=עורי הפצוע), וְעֹלַלְתִּי (=וכיסיתי) בֶעָפָר קַרְנִי (=כבודי);
פָּנַי חֳמַרְמְרוּ (=התאדמו) מִנִּי בֶכִי, וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת (=צל שחור);
[וכל זה] עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי, וּתְפִלָּתִי זַכָּה –
אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי, וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי [שתפרוץ ותישמע] –
גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי (=) וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים.

מְלִיצַי רֵעָי (=העידו לטובתי) – אֶל אֱ-לוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי [בבכי של תחנון] –
וְיוֹכַח [א-לוה צדקתי] לְגֶבֶר [בריבי] עִם אֱ-לוֹהַּ, וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ (=מול הרֵעים) –
כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ (=הזמן אוזל), וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב (=ודרך מוות) אֶהֱלֹךְ.

באדיבות אתר 929