ישועה מתוך צרה

הנביא ישעיה מנבא על כך שממלכת ישראל תיחרב ותיפול תחת שלטונו של מלך אשור שיכה בה ביד קשה. אולם, דווקא בממלכת יהודה יצמח המושיע מזרע דוד שיביא לתיקון העולם ולמניעת סכסוכי המלחמה.

דווקא מתוך ראיית הצרות שבאות לעולם מתנוצץ אור הישועה בצורה יותר בוהקת ומשמעותית. ההודאה לה' לא תמיד באה רק מתוך תוספת של ברכה אלא ,לעיתים, גם הצלה מן הצרה יש בכוחה להביא את האדם להודות לקב"ה.

זהו פשר הפסוק התמוה הפותח את פרקנו "אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני" (א). הכיצד יתכן להודות לה' על כך שהוא כועס עלינו ומשלח בנו את חרון אפו?

כנראה שכוונת הנביא היא לומר כי למרות שאנו רואים כי הקב"ה נוהג במידת הדין בעולם, הוא משלב עימה גם את מידת הרחמים וממילא מונע את הכילוי של הכל. יש להודות לה', למרות ששלח בנו את עברתו, משום שעל אף כל זאת הותיר לנו שארית פליטה.

זה המקום שבו יש לנסות ולשאוב את הישועה מעומק מעייני הישועה, גם אם על פני השטח היא לא נגלית לעין.