קדש לי כל בכור
בין סוף סיפור מכת בכורות (י"ב, מב) ובין תחילת סיפור יציאת מצרים (י"ג, יז) מופיעות בתורה מספר מצוות הקשורות לעשיית קרבן פסח, לאכילת מצה ולזיכרון יציאת מצרים. אחת מהן היא מצוות קידוש בכורות. הציווי של ה' את משה על המצווה מופיע בפרק י"ג פסוק ב ומסירת הציווי אל העם על ידי משה מופיעה בפסוקים יב-טז.
ניתן לשים לב שהפסוקים כאן ערוכים על דרך של 'כלל ופרט'. הצו של ה' בפסוק ב' הוא כללי מאוד: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". אין כאן פירוט כיצד יש לבצע את הצו בפועל אלא רק קביעה עקרונית וכללית שיש לקדש, לייחד ולזמן, את כל הבכורות לה'.
כפי שציין רמב"ן, גם דברי משה אל העם נפתחים בקביעה כללית על הנתינה לה' (יב) ורק לאחר מכן הוא מפרט ומפריד בין שלושה סוגי בכורות: זכרי הבהמות יש לתת לה' ואילו פטר חמור ובכור אדם יש לפדות (יב-יג).
יוצא אם כן שחשוב לתורה להפריד לרגע בין העיקרון הכללי לבין ההלכות עצמן. לפני שיורדים לפרטים ומגלים שהבהמה הטמאה וכן האדם לא יינתנו ממש לה' אלא ייפדו, התורה מדגישה שמהותה של המצווה הוא הצורך לתת לה'. צורת ביטוי זה אמורה להבטיח שגם כאשר האדם בסופו של דבר פודה את בנו ומשלם כסף תמורתו הוא אמור לעשות זאת מתוך תחושה שהוא משייך את בנו לה'.