יצא ציץ וימל

יָצָא צִיץ וַיִמָּל בְּיָד צָר לֹא חָמַל יָהּ הַבֵּט אֶל עֲמַל

שְׁאֵרִית צֹאנֶךָ, הַט אֵלַי אָזְנֶךָ

שְׁנוֹת קֵץ רָחֲקוּ וּשְׁדֵי גִּיל צָמְקוּ שְׁנוֹתַי נִתְּקוּ

לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ, הַט אֵלַי אָזְנֶךָ

רָבַצְתִּי שׁוֹקֵקָה יָשַׁנְתִּי בְּצוּקָה שִׁחַרְתִּי בְחִשְׁקָה

עַל דַּל אַרְמוֹנֶך, הַט אֵלַי אָזְנֶךָ

אֲחָזַנִי שָׁבָץ עַל בֵּן בַּסַּד יִרְבַּץ עַד אָנָּה יְקֻבַּץ

אֶל עִיר אַפַּדְנֶךָ, הַט אֵלַי אָזְנֶךָ

לְמַכָּה אֲנוּשָׁה אֲרוּכָה הָחִישָׁה וּלְאֶבֶן הָרֹאשָׁה

תְּשׁוּאוֹת חִנֶּךָ, הַט אֵלַי אָזְנֶךָ

חַזֵּק יַד דַּל שָׁחָה וֶאֱמֹר לוֹ פַּת בִּטְחָה לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה

וּבְלֵב טוֹב יֵינֶךָ, הַט אֵלַי אָזְנֶךָ

פיוט זה, המושר על ידי יהודי תורכיה בשירת הבקשות עוסק בנושא המרכזי המעסיק את הפייטנים לדורותיהם - תיאור מצוקות הגלות והבקשה על הגאולה. 

הפיוט פותח בשיבוץ של פסוק מדברי איוב, המתייחס לפגיעותו ולחולשתו של כל אדם ילוד אשה, "כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד" (איוב י"ד, ב).  דימוי זה מוסב בפיוט לעם ישראל, הנפגע על ידי אויביו.

בבית השני, באופן מרומז הופך דימוי הציץ לדימוי התינוק, שכן השפע האלוקי בו מדומה באופן יוצא דופן לשדי אם, שבעבר שפעו והשפיעו שמחה, ושבהווה הקשה – צמקו.

בבתים האחרונים המשורר משתמש בדימוי של אבן הראשה של הקשת הבנויה, מתוך דברי המלאך לזרובבל בן שאלתיאל בספר זכריה, כמגלמת את המקדש ואת ירושלים.

ולבסוף - האמירה הנאמרת בגוף שני יחיד לכל אדם בקהלת "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט', ז), מוסבת כאן, בשינוי לשון קל, שוב אל עם ישראל. 

מתוך אתר הזמנה לפיוט