זיכרונות מִיַם סוף

אחרי הזיכרונות ממדבר יהודה, ואחרי המראות המופלאים (ב"מזמור... שיר") על נאות מדבר שהתכסו דשא אחרי בצורת קשה, חוזר המבט (ב"שיר מזמור") למדבר של יציאת מצרים ולעלילות ים סוף שהפך ליבשה, כמו גם מעבר הירדן "ברגל". "מַה נוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ" – "נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם".

מכוחם של זיכרונות ישועה אלו, יכולנו לשאת צרות רבות במהלך הדורות, ולהמשיך לצפות לישועה גם כאשר "הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרָאשֵׁינוּ", כאשר שלטו זרים בנו. כך קרה גם בארץ הרבה דורות לפני הגלות, כאשר שלטו "בימי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", מואב ועמון ומדין, וסיסרא ופלשתים. כל אלה היו ייסורים של צריפת כסף, עד שיצא טהור ומזוקק.

דוד הצעיר ראה את הפלשתים שולטים בבית לחם עירו, ואף התאווה לשתות "מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּעַר" (שמואל ב כג, טו), בעודו נתון בידי זרים. בנדודיו נאלץ דוד (פעמיים) להרכיב לראשו את אכיש מלך גת. במצבים האלה, הזיכרון מים סוף הוא שנתן כוח בלב, והתפילה נשמעה "בָּרוּךְ אֱ-לֹהִים".

אף שלא נזכר "לְדָוִד" בראש המזמור, המעבר רב העוצמה (בפס' יג) מלשון רבים ללשון יחיד, מוסבר יפה בישועתו של דוד האיש "מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל" (מזמור יח, א), ובהקרבת עולות וזבחי תודה על ידיו, עם העלאת ארון הברית לעיר דוד. המעבר הזה חייב אותי לסמן פסוקים מודגשים אלו, בצבע אחר (סגול), כי הם מייצגים קול מיוחד.

באדיבות אתר 929