מי בז ליום קטנות

בנבואתו בעשרים ואחד לשביעי (כא בתשרי) התמודד חגי מול תחושת הקַטנוּת של שבי הגולה, לעומת הזיכרונות הגדולים מימי בית ראשון, ימי המלוכה:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר
אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן –
וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה,
הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם (חגי ב, ג);

בספר עזרא (ג, יב-יג) מתוארת התפרצות של בכי שגבר על קולות השמחה; והנה אנו צופים ביהושע הכהן הגדול שהיה לבוש "בְּגָדִים צוֹאִים" (ג, ג-ה), וזכריה תיאר איך מסירים מעליו את בגדי הטינופת, ומלבישים אותו "צָנִיף טָהוֹר". בהמשך יגער זכריה בכל אלה שאינם רואים במתרחש גאולה שלמה – כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת... (ד, י);

מצד אחד מלמד זכריה להכיר בפלא של שיקום ירושלִַם והמקדש, גם אם הכל נראה קטן וחלקי:
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן,
כִּי הִנְנִי בָא וְשָכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ,
נְאֻם ה' (ב, יד);

מצד שני, נשאו הנביאים גם נבואות עתידיות מרחיקות לכת על כבוד מלא, עצמאות ושלום לירושלִַם:
כִּי כֹה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת:
עוֹד אַחַת מְעַט הִיא –
וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ
וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה...
גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה,
הָאַחֲרוֹן, מִן הָרִאשׁוֹן...
וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם,
נְאֻם ה' צְ-בָאוֹת (חגי ב', ו-ט);

בדרך היסטורית מפתיעה פירש רש"י נבואה זו על כבוד המקדש והממלכה בימי החשמונאים: עוֹד אַחַת מְעַט הִיא – משתכלה מלכות פרס זו המושלת עליכם, עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יון, ומעט יהא זמן ממשלתה; וַאֲנִי מַרְעִישׁ... – בניסים הנעשים לבני חשמונאי – ויבינו ששכינתי שורה בבית זה, ויביאו תשורת זהב וכסף, כאשר כתוב בספר יוסף בן-גוריון (=יוֹסיפוֹן); (רש"י לחגי ב, ו).

באדיבות אתר 929