פרק עצוב

השרים והפקידים המשיכו להתעלל בנביא (כמו בימי יהויקים), ודרשו להוציאו להורג, כמי שהורס את מורל החיילים הלוחמים על הצלת ירושלִַם (כי הוא דרש בשם ה', להיכנע); המלך צדקיהו הפקיר את הנביא לידי השרים, "כי אין המלך יוּכַל אֶתכֶם דבר" (ה); ירמיהו הושלך לבור הטיט לטביעה איטית ואכזרית (ו), אך ניצל בזכות "עבד מלך הכושי" (ז-יג), במבצע חילוץ יוצא דופן;

המלך צדקיהו שלח לקחת את ירמיהו לאחד המבואות בבית ה' בסֵתֶר, להתייעצות חירום אחרונה, והפציר בו "אל תְכַחֵד ממני דבר" (יד); הנביא אמר למלך שאין טעם לענות, כי התשובה (=להיכנע!) תביא עליו (שוב) דין מוות, וממילא המלך לא ישמע בקולו (טו); המלך נשבע בשם ה' "אשר עשה לנו את הנפש הזאת" (טז), ש(הפעם) הנביא לא יוסגר למוות;

ירמיהו אמר שההצלה היחידה לצדקיהו ולירושלִַם היא כניעה מוחלטת ללא תנאי; המלך פחד מהתעללות בו אם ייכנע, והנביא הבטיח לו שלא יתעללו בו (יז-כ); המלך הזהיר את הנביא שלא יגלה לאיש מה דובר ביניהם, וכאשר יבואו השרים (כמו שקרה) ויחקרו את הנביא, יספר להם רק על בקשתו לשיפור תנאי כליאתו (כד-כז);

המלך החלוש צדקיהו רצה לעשות טוב, אך נגרר למרד על ידי השרים הקנאים; הוא לא יכל לשמוע לנביא, וגם ניסה להסתיר את פגישותיו עמו; מדהים לגלות, אחרי כל נבואות החורבן, שהיה פתח הצלה אחד ויחיד למנוע את החורבן. לא בתפילות ולא בניסים – רק על ידי כניעה מוחלטת.

האם אני (כיהודי-ישראלי) הייתי מסוגל לכך? מעולם לא בכיתי בקריאת 'איכה' – בפרק הזה אינני יכול שלא לבכות.  

באדיבות אתר 929