יחוד השם מביא לאהבת השם
בפתח נאום המצוות מזהיר משה את עם ישראל מסכנת העבודה זרה המצויה בארץ ומורה להם את החוקים והמשפטים שיסייעו בידם להינצל מליפול בטעויותיהם של עמי כנען. זו רמה אחת של דברי תוכחה המביאים לידי יראה: "למען תירא את ה' אלוקיך" (ב) וממנה למדו מוני המצוות את מצוות יראת ה'.
אולם, משה לא מסתפק רק בדחיית העבודה זרה אלא הוא מבקש גם להעצים אצל ישראל את ההכרה בגדולתו של הקב"ה באופן חיובי: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (ד). בניגוד לתפיסת האלילות המכירה בכוחות רבים הבאים לידי ביטוי בעולם הרי שתפיסת התורה היא כי ישנו אלוקים אחד בשמים ובארץ.
זאת ועוד, המושג אחדות ה' טומן בחובו שתי רמות שונות של הבנה:
הרמה האחת, היא ההכרה כי הקב"ה ברא את העולם באופן ממשי אולם הוא היחיד השולט בו ומנהיג אותו כרצונו.
הרמה השניה, היא ההבנה כי בעצם אין עולם ממשי. הקב"ה הינו המציאות הקיימת היחידה וכל מה שאנו חווים או מרגישים אינו אלא מעין הסתר פנים שיצר הקב"ה כדי לאפשר לנו להתקיים בעולם, אך בעצם הכל הוא פרי דימיוננו. הבנה זו קיצונית ביותר וקשה להכלה באופן פשוט. (על פי שער היחוד והאמונה לרש"ז מלאדי, האדמור הזקן של חב"ד).
מן הפסוקים עולה כי לאחר פסוק היחוד מגיע צו אהבת ה' "ואהבת את ה' אלוקיך" (ה). אהבת ה' איננה מצווה פשוטה בשל המסיחים הרבים הנמצאים בעולם ודורשים את תשומת ליבנו ורצוננו. ככל שתגבר בנו ההכרה ביחוד ה' במימד הגבוה שלה הרי שיתמעט ערכם של המסיחים ואך ממילא נגיע לאהבה מלאה של ה'.