בין יום הַקָהָל למצוות הֲקְהֵל

במהלך הנאום ההיסטורי מזכיר משה מספר פעמים את מעמד הר סיני. בפרק ד' הוא מגדיר אותו כ"יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב" (י), אולם כבר אז הוא רומז לצו ה' אליו "הקהל לי את העם ואשמיעם את דבריי" (שם). בפרק ה' הוא חוזר ומגדיר אותו כ"ברית בחורב" (ב).
אולם, בפרק ט', בפרק י' וכן בפרק י"ח מכנה אותו משה "יוֹם הַקָּהָל" (ט', י; י', ד; י"ח, טז). הן אמנם המקום נקרא הר חורב אך מהותו של המעמד היה באיסוף של כל ישראל לשמוע את דבר ה' אל ישראל ואל משה רבינו כדי שיאמינו בה' ובמשה עבדו (הלכות יסודי התורה פ"ח).
כדי שמעמד הר סיני לא יישאר כמעמד היסטורי גרידא, מצווה התורה על ישראל לבצע מעמד דומה לכך בכל שבע שנים. כביכול בתום כתיבת התורה ונתינתה לכהנים ולזקני ישראל (ל"א, ט) מצווה אותם משה לבצע את מעמד הַקְהֵל בעלייתם לרגל בחג הסוכות של מוצאי שנת השמיטה.
דווקא לאחר שהתורה כולה כבר כתובה ישנה מצווה לקרוא אותה בפני כל הקהל: גברים, נשים וטף. כך ישנו מעין שחזור של אותו מעמד רב רושם בעת קבלת התורה לראשונה. אירוע זה חותם את שנת השמיטה בה הכירו באדנותו של ה' על העולם וכך מתווספת הקומה הרוחנית שה' הוא גם נותן התורה ונכרתת הברית כל פעם איתו מחדש.