חטא נקודתי המעיד על הכלל
פרשנים, הוגים, וגם כל קורא סביר, תהו ותוהים למקרא מעשה מי מריבה: אולי משה ואהרן טעו כשהיכו בסלע במקום לדבר אליו; אבל בגלל זה לא להיכנס לארץ?! ארבעים שנה נשאו משה ואהרן את משא העם, הנהיגו אותו בשעות קשות ובנדודים ממושכים; בגלל רגע אחד של חוסר ריכוז הם נענשים בעונש כבד כל כך?! הקורא נותר עם טעם חמצמץ בפה.
נראה לי שהתשובה היא שחטא מי מריבה אינו רק אירוע נקודתי, שתי דקות וחצי של איבוד שליטה. במעשה מי מריבה נתרכזו המאפיינים של תקופה שְׁלֵמָה, של כל נדודי בני ישראל במדבר. חטאם הנקודתי של משה ואהרן כאן מבטא בעיות חמורות יותר, שעליהן הם נענשו.
במי מריבה הפגין משה כעס מיותר כלפי העם, וביטא חוסר קומוניקציה עם בני מרעיתו. איש לא יכול להאשים את משה המתוסכל, לאור התנהגותו המבישה של העם. איש לא יכול; אבל א-לוהים יכול. עם בחיריו מדקדק ה' כחוט השערה. משה לא נכנס לארץ אם תרצו - כעונש, ואם תרצו - כמהלך הכרחי של החלפת הנהגה.
הפן השני בחטא מי מריבה היה חוסר ההקפדה על הגשמה מדויקת של צו ה'. הבעיה הזו מאפיינת את הנהגתו של אהרן. גם בנוגע לאהרן ישנם רמזים בתורה שחטאו הכבד לא היה דווקא במי מריבה. אהרן נכשל, בראש ובראשונה, בחטא העגל (שמות ל"ב, כה). אמנם, חז"ל מסבירים שאהרן הסכים להשתתף בבניית העגל, רק מתוך מגמה לעכב את התהליך. אך ישנם מצבים שבהם אין מקום לנימוקים פרגמטיים, מחושבים ושקולים. ישנם מצבים שבהם אין מקום לפשרות ולשיקולים סבוכים, ויש לקיים את איסורו של הקב"ה כדברו, באופן חד-משמעי.
לקריאת פוסט מאת הרב מנחם ליבטאג 'מנהיגות לא מתאימה'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות