שם ישראל לא יימחה

דווקא כאשר ירבעם בן יואש חוטא ומחטיא, וישראל מדרדרים לשפל של רוע, מנחיל להם ה' תשועה מופלאה ומרחיב את גבולותיהם, כפי שלא הורחבו מאז ימי דוד ושלמה.

כל זאת לא מרוב אהבתו של ה' לישראל, ולא מרוב רחמיו עליהם. הוא בוודאי אוהב, ובוודאי מרחם, אבל כשישראל חוטאים, לא מגיע להם להיוושע. הוא מושיע אותם רק משום ש"לא דיבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמיים" (כז). כלומר רק משום שעם ישראל קרוב לכיליון מוחלט, וה' נשבע לאברהם ליצחק וליעקב כי לעולם לא יניח לעם ישראל להיכחד.

הבחירה בין טוב לרע, בין חיים למוות, הוצבה בפנינו עוד בהר סיני (ויקרא כ"ו), וכבר אז נמנו באוזנינו הרעות אשר יבואו עלינו אם נבחר שלא לשמור את מצוות התורה. התיאורים הקשים התממשו, למרבה הזוועה, במהלך ההיסטוריה היהודית, אך התממשה גם ההבטחה (שם, מד-מה): "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם. כי אני ה' אלוהיהם... וזכרתי להם ברית ראשונים".  
רבים ייכחדו, הובטח לנו כבר אז, אבל "שֵׁם ישראל" לא יימחה. שונאי ישראל יפילו בנו חללים – אבל העָם, עַם ישראל, ימשיך לחיות.

לא בטוח שההבטחה הזאת מרגיעה כל אחד מאיתנו ברמה האישית. אבל נראה שזהו הסיפור של ירבעם בן יואש, זהו הסיפור של השואה והתקומה, זהו הסיפור שלנו.

באדיבות אתר 929