סיכון מיותר

בעת היות מצב פלשתים בבית לחם, הביע דוד משאלה: "מי ישקני מיִּם מִּבֹאר בֵית לֶּחֶּם אֲשֶּר בַשָעַר". הכתוב מעיד כי היה זה בימי הקציר החמים; ומסתבר שדוד, שהיה צמא כחום היום, נזכר בימי נערותו בבית לחם ובבור המים הקרים שהיה, כנראה, באזור השער, והתאווה לשתות מהם. דוד אמנם לא ציווה על איש שיביא לו מים, אך עצם הבעת המשאלה דִּרבנה את הנועזים שבאנשיו להסתכן, ושלושה מהם הצליחו לחדור אל מצב פלשתים ולהביא מן הבור מים לדוד המלך.
משראה דוד את המים שהביאו לו לוחמיו, עמד בוש ונכלם. "התחרט על ששמו עצמם שלשת הגבורים האלה בסכנה גדולה בעבור תאותו אל המים" (כלשון הרד"ק). דוד הבין שבעצם הבעת המשאלה הריהו נושא באחריות לסיכון חייהם של הלוחמים, ועל כן לא יכול לשתות את המים. לפיכך נתן בהם ביטוי של קדושה: "ולא אבה לשתותם ויסך אותם לה', ויאמר: חלילה לי ה' מעשותי זאת הדם האנשים ההולכים בנפשותם, ולא אבה לשתותם". בעומק הדבר, טען דוד, אין המים הללו אלא דם, שהרי הלוחמים סיכנו את נפשם, וכידוע "הדם הוא הנפש".
אינו דומה ניסוך המים שכאן לניסוך המים המוכר לנו מהקשרים אחרים, שהרי משמעותו הסמלית של ניסוך זה היא ניסוך דם – דם האנשים שסיכנו את נפשם. ושמא בכך ביקש דוד גם להשיג כפרה על הטעות שעשה בעצם הכרזתו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון