הקדושה מסוכנת

על מותם של שני בני אהרן אמר משה לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר: בִּקרֹבַי אֶקָדֵש..." (ג) – ויש לשאול, מתי והיכן היה הדיבור הזה מאת ה' למשה? האם חבוי כאן קשר לאזהרות שנאמרו בהר סיני, שלא לעבור את גבול הקדושה מפני הסכנה – "... כל הנֹגֵע בהר מות יומת" (שמות י"ט, יב-יג)?

אכן, כך נרמז בסוף פרשיות הברית בהר סיני (שמות כ"ד, ט-יב) – "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל... ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו... ויאכלו וישתו" – יש שאמרו במדרש (ספרא, שמיני כא): "מסיני נטלו להם" (נדב ואביהוא) את העונש, שכבר אז חצו את הגבול המותר.
מקום של קִירבה בין הא-לוהי לאנושי יש בו קדושה וסכנה גם יחד.

ייתכן שבני אהרן ניסו לחולל מפגש של חיבור מלא – "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויִתנוּ בהן אש, וישימו עליה (=על האש) קְטֹרֶת..." (א) (כפירוש רמב"ן) – הם החזיקו בידם מחתות, שענן הקטורת כבר עולה מתוכן, וענן זה היה אמור להתחבר עם הענן השמימי של התגלות כבוד ה' – "ויקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא צִוה אֹתם – ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וַיָמֻתוּ לפני ה'" (א-ב).

"אחרי מות שני בני אהרן", בעבודת הכפרה בקודש הפנימי (לדורות, ביום הכיפורים) נצטווה אהרן על זהירות יתר, הוא יקח את מחתת האש, ואת הקטורת 'מלוא חופניו' – לא על האש – ורק כשיכנס "מבית לפרכת" יתן "את הקטרת על האש, לפני ה'... ולא ימות" (ט"ז, יג). 

באדיבות אתר 929