הגוף קשור לזעליג
בפרקנו מזהירה אותנו התורה שלא להותיר את גווייתו של התלוי מתנדנדת על העץ:
"וכי יהיה באיש חטא משפט מוות, והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלוהים תלוי" (כב-כג).
הספורנו הסביר כי בפסוק "קללת אלוהים תלוי" המילה "אלוהים" אינה מכוונת לקב"ה, אלא לנפש האנושית: ביזיון הגוף הוא פגיעה וזלזול בנפש שהייתה בו. הביטוי "אלוהים" נושא משמעויות שונות, וכאן כוונתו לתאר את הביזיון הנגרם לנשמתו של האדם על ידי פגיעה בגופו. הגוף והנשמה הם חטיבה אחת, וביזיון האחד פוגע גם ברעהו.
החתם-סופר כתב כי זו הסיבה שבגללה אנו בני ישראל מהססים לנתח את המתים ולפגוע בכבודם:
"כל העכו"ם חושבים [ש]בפירוד הנשמה מהגוף נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות, על כן קוראים הרוח זעליג (= רוח) והגוף פגר, שהוא כולו גוף, ועל כן מנתחים אותו ואינם חוששים לביזיונו... אך בני ישראל מאמינים... כי גם בגופו שהיה נרתק לנשמה נשאר בו לחלוחית קדושה, ונוהגים בו כבוד" (שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן של"ו).
הגוף קשור לזעליג. אמנם, המהר"ם שיק כתב כי תמיד יש לזכור שאנו מכבדים את הגוף המת דווקא בגלל נפש החיים שהייתה בו; ועל כן, בנסיבות מסוימות מותר לנתח מתים, כדי להציל את החיים: "מוטב שננוולו ונבטל כבוד נשמה שהייתה בו, מפני כבוד נשמה שהוא עתה עדיין בחיים" (שו"ת מהר"ם שיק, יורה דעה, סימן שמ"ז).
הגוף האנושי הוא קדוש, אך מעמדו נובע מקדושת החיים, ולא מקדושת המוות. הגוף המת כשלעצמו הוא רק שם וזכר לאדם החי, שנשמת חיים הייתה באפו. הכבוד שאנו נוהגים בגופות אינו פולחן של המוות, אלא הוקרה של החיים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות